פניות לדורית מנצור בנושא גני ילדים וצהרונים  |  פניות לשלום עטר בנושא פעילות תרבות  |  פניות לדורון קורן בנושאי מבני ציבור, תכנון ובנייה.  |  פניות לאדי גרבר בנושא פיתוח  |  
 
   פרשת "שלח"

לק"י, ד"ר מוטי גולן, מרצה ללימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת

המנורה וחשיבותה לדורות

פרשת "שלח" פותחת בסיפור טראגי וקשה. שנים עשר אנשים שהיו ב"תפקידי פיקוד" על עם ישראל בדרכו אל ארץ ישראל (כנען) נשלחו מהמדבר ע"י משה והעם כדי לחזור ולדווח על המצב השורר: בתוך הארץ והערים ואצל התושבים. לדאבון הלב, חזרו הם ממשימתם (המסוכנת) ומלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה עשרת המרגלים הרשעים [לא: בתחילת המשימה] כיבו את "המנורה הטהורה" שהייתה דולקת בליבו ובנפשו כל יהודי שהיה במדבר. הם גרמו "לחושך" נוראי, רוחני וגשמי כאחד. הם לא השכילו "להדליק" ולהבעיר מחדש את "הנרות שבמנורה", נרות המסמלים יותר מכל את הקשר לקב"ה, לתורתו ולשלוחיו משה ואהרון, בבחינת: "כי נר – מצווה, ותורה – אור". הם נכשלו כשלון חרוץ במשימתם ההיסטורית "וכיבו ברוע לב ובקשיות עורף את אש ולהבת האמונה הצרופה בכוחו ובמסוגלותו של הקב"ה להביאם אל ארץ נושבת" [עפ"י מדרש גם"]. ודו"ק. וזאת, בניגוד מוחלט לאהרון הכוהן שזכה לקבל את הציווי האלוהי באמצעות משה, בתחילת הפרשה הקודמת: "בהעלותך את הנרות. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

מהו באמת סוד קסמה וכוחה הגשמי והרוחני-מיסטי של המנורה? רבים המה התירוצים והפירושים ורבות הן הדעות בעניין. חושבני, שהסיפור האמיתי הממזג והמשלב "רוח וגשם" שיובא להלן יש בכוחו להמחיש "הלכה למעשה" את הכוח וסוד הקסם של המנורה "לשעתה ולדורות", כדלקמן: אחד משמשיו של הרה"ג ר' יהודה אסאד זצוק"ל [הונגריה, 1794-1866] היה נוהג להדליק את נרות המנורה בבית הכנסת מידי יום ואף היה נוהג לומר: ''לשם ייחוד...הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות הדלקת נרות המצווה...ומי ייתן ואור המנורה הקדושה...". קצב העיירה נתקנא בשמש והיה מוכן "לקנות" מהשמש את "המצווה" בסכום כסף גדול. הוא ביקש, התחנן ואף "הציק" לשמש שהלך לרב וביקש את עצתו. הרב הסכים ל"עסקה" בתנאי שהקצב ישלשל לידי השמש מטבע כסף בכל יום. כמו כן, הרב יעץ לשמש לא להשתמש במטבעות הכסף שיצבור ולהשאיר זאת "לעת הצורך". השמש הנאמן והצדיק ציית לרב והעניין נסגר ונחתם. למותר לציין שבמשך הזמן הצטבר בקופה סכום כסף גדול. יום אחד, ראו אנשי העיירה את הקצב ממרר בבכי קורע לב. התברר שהקצב ירד מנכסיו ואין לו את סכום הכסף שהבטיח לנדוניית ביתו, לחתונתה ולפרסת האברך המיועד. הדברים הגיעו לאוזניו של הרב. מיד, השמש נקרא אליו ונתבקש למסור את הסכום שהצטבר לידי הקצב עבור מצוות "הכנסת כלה". ללא כל שאלות ופקפוק השמש הגיע לעת ערב לבית הרב עם סכום הכסף כשבמקביל גם הקצב הגיע. לאחר ספירת הכסף התברר, להפתעתם ולתדהמתם העצומה של הנוכחים, שהסכום שהצטבר היה בדיוק שווה בערכו לסכום הכסף שהקצב התחייב... הדלקת אור המנורה שהודלקה בבית הכנסת הדליקה את "כפתור" השילומים בשמיים שהדליק את האור בבתיהם של המדליקים הצדיקים: השמש והקצב.

לק"י, ד"ר מוטי גולן, מרצה ללימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת

מה בין אהרון הכוהן לעשרת המרגלים

בעזר ה' עלינו, בעבר כמו גם בהווה פורסמו ע"י הרשום מעלה מספר מאמרים העוסקים בדמותו הטהורה והקדושה של גדול כוהני העם היהודי לדורותיו, הלוא הוא אהרון הכוהן ע"ה. מטבע הדברים אין זה המקום להרחיב ולפרט אולם די באם נזכיר שגם בפרשת השבוע הקודמת, פרשת "בהעלותך", העלינו "קווים" [ואיננו מתכוונים לחברת האוטובוסים העירונית בעיה"ק פ"ת] לדמותו המופלאה, הכבירה והמלאכית של אהרון הכוהן כפי שהטיב להגדירו אחד משלושת נביאי ישראל האחרונים, הנביא מלאכי [פרק ב' פסוק ז']: "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך י-ה-ו-ה צבאות הוא". וזאת משום שאהרון ממניעים כנים ואמיתיים של דאגה עמוקה לזולת בכלל ולאנשי שבטו, שבט לוי בפרט "חלשה דעתו שלא הוא ולא שבטו היו בחנוכת (הנשיאים)" עד שהקב"ה אישית מנחמו ומעודדו, בהבטיחו: "חייך!, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות". ואכן, אהרון הציב רף גבוה של דפוסי התנהגות מוסריים גבוהים מאד ושמו נצרב בתודעה היהודית וזכה להיכנס "ובגדול" לתוך פנתיאון השמות הנצחי והאלמותי של עם ישראל לדורותיו. זאת ועוד, משום שהוא הצליח "להדליק", כמו גם "להטיב" לא רק את "המנורה הקדושה", אלא, ואולי בעיקר את נפשו וליבו של העם היהודי לאורך כל הדורות. הוא הצליח בכך שאף הלל הזקן, מגדולי התנאים הראשונים הורשם מדמותו האצילית וקבע אודותיו [אבות א', משנה י"ב]: "הוי מתלמידיו של אהרון - אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בדפוסי התנהגות אלה וכיוצ"ב אהרון מגלם את הערכים המושלמים שעליהם אמונה תורת ישראל: אמונה צרופה בהקב"ה ובתורתו, הפנמתה והעצמתה בקרב הכלל, ניתוב דרך לעבודת ה' אמיתית ודאגה אמיתית וכנה לכל יצור אלוה אשר בשם יכונה מבלי להסתכל על רווחים אישיים ואינטרסנטים, ועוד.

ולעומת דמותו ההירואית של אהרון עומדת בתחילתה של פרשתנו, פרשת "שלח" קבוצת אנשים חסרי עמוד שדרה מוסרי ורוחני כאחד "והוכיחה" זאת בנכשלותה בשליחות שהוטלה עליהם גם ע"י בורא עולם באמצעותו ובתיווכו של משה רבנו ע"ה. עשרה מרגלים, מתוך מבחר של שנים עשר אנשים ["כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות (כי) באותה שעה כשרים היו". רש"י על אתר לפסוק ג'] המכונים "ראשי בני ישראל המה". הם נשלחים מן המדבר אל משימת חייהם. משימה היסטורית. היעד: ארץ כנען, היא ארץ ישראל. המטרה: "לתור אותה". כלומר: לבדוק את מצב הארץ, את מצב האנשים ואת מצב הערים ולחזור ולדווח על "המוצאות אותם". וזאת, כדי להכין דוקטרינה צבאית התקפתית-הגנתית אם וכאשר עם ישראל יידרש להילחם ולכבוש את הארץ מידי הכנענים. עשרה אנשים מגלים את "הפנים האמיתיות" שלהם ומוכרים את "נפשם ואת עקרונותיהם לשטן" ומוציאים דיבת הארץ קשה, כגון: "כי עז העם היושב עליה. והערים בצורות גדולות מאד....ארץ אוכלת יושביה היא. וכל העם אשר ראינו בתוכה, אנשי מדות. ושם (גם) ראינו את הנפילים בני ענק..." אי לזאת, מסקנתם הנחרצת: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". עשרת המרגלים לא מצטרפים ליהושע בן נון וכלב בן יפונה "מן התרים את הארץ" המדווחים טוב על הארץ וכלב אף "מעז" לטעון: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" ושניהם כאחד אומרים לאחר קריעת בגדיהם (לאות אבל וצער על דברי "חבריהם"): הארץ אשר עברנו לתור אותה טובה (היא) מאד מאד...(היא) ארץ זבת חלב ודבש, שהובטחה לנו מאת ה' אשר הוא איתנו ועל כן "אל תיראום" כי ה' איתנו. יהושע וכלב כמעט משלמים בחייהם (על הדיווח השונה ממי שהיו חבריהם בעבר): "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" אילולי הגעתו של "כבוד י-ה-ו-ה (ש)נראה בענן באוהל מועד". בניגוד ליהושע וכלב הצדיקים עשרת המרגלים הרשעים הוציאו לעז קשה על ארצו הקדושה, הנבחרת "והמובחרת מכל הארצות" והוציאו עצמם מכלל אלה אשר במהלך כל הדורות האמינו, הפנימו ואף פעלו עפ"י הכלל הידוע: "עם הנצח אינו פוחד מדרך ארוכה". בגינם, עם ישראל הוענש באופן קשה, והוא: נדידה של 40 שנים במדבר האיום והנורא עד הגיעם אל "ארץ נושבת". עשרת המרגלים המוגדרים רשעים בתורה, כמו גם בספרותם הרחבה מיני ים של חז"לנו לא רק שראו כיצד מרים לקתה ונענשה "על עסקי דיבה ולא לקחו מוסר" [עפ"י מדרש במדבר רבה], אלא, ואולי בעיקר, "ראו את מעשיו, דפוסי התנהגותו והתנהלותו הנאצלים של אהרון הכוהן ולא לקחו מוסר" [עפ"י מדרש גם].

לק"י, ד"ר מוטי גולן, לימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת

שליחות, הצלחה מול כשלון

כמו נעים זמירות ישראל הלוא הוא דוד המלך ע"ה אשר הודה לקב"ה על שזיכהו "לשבת באוהלה של תורה" ולהגות בה ולקיים מצוותיה כאומרו במזמור הארוך ביותר שבספר תהילים [פרק קי"ט פסוק קס"ד]: "שבע ביום הללתיך", הרשוני אנוכי הצב"י החתום מעלה לבוא בקול גדול של תודה והוקרה על הזכות אשר נפלה בחלקי לכתוב את המאמר הראשון שע"י הגיליון השבועי התורני "קדירה חמה", בבחינת "אין פותחין אלא בשבחה של אכסניה" [ברכות ס"ג:].

כמו כן, מצ"ב ברכותיי ואיחוליי הכנים ומעומקא דליבא: "יהי נועם ה' עליכם ומעשי ידיכם יכונן" [כברכתו של משה רבנו ע"ה לעם ישראל, לאמנים ולאומנים שהתחילו וסיימו את מלאכת הקמת המשכן וכליו עפ"י שמות ל"ט, מ"ג: "וירא משה את כל המלאכה...ויברך אותם משה"]. וזאת, כדי להגדיל תורה ולהאדירה בקרב קהלים רבים הצמאים לדיעה את ה', התורה, מצוותיה, חוקיה וערכיה המיוסדים על "אדני פז" בבחינת [משלי ג', י"ח]: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". תבורכו בכל מילי דמיטב ומי ייתן וה"בישולים" שיבושלו ויתבשלו ב"קדירה החמה" הלזו יהיו בגשם וברוח "תבשילין של חיי ומזוני" [עפ"י מדרש גם. ודו"ק].

לנו אין כל ספק שהוצאה לאור של גיליון תורני שבועי נוסף על כל שלל מאות הגיליונות התורניים שכבר "קיימים בשוק" ואשר חלקם כבר קנו להם אחיזה" אינה משימה קלה וכמו כל דבר "התלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" זקוקים הינכם לסייעתא דשמייא משום שעניין זה הוא נדבך נוסף וחשוב באושיות מיסוד וקיבוע תורתנו הקדושה וערכיה בליבם של הלומדים והמעיינים. נא, ראו זאת ממש כשליחות קודש ממש אשר יש לעשות כל שלאל ידכם להצליח בה. עשו את המירב כדי ששליחות זו תנחל הצלחה כשליחותם של יהושע וכלב ולא תנחל כשלון כשליחותם של שאר עשרת המרגלים ואשר סיפורם המקראי מופיע בתחילתה של פרשת השבוע, פרשת "שלח". אדרבא! יעמדו מול עיניכם הוראת חז"לנו בתלמוד [כתובות פ"ה.]: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" או דבריהם [במדבר רבה ט"ז, א']: "חביב לפני הקב"ה אותו השליח אשר משתלח לעשות שליחות של מצווה ונותן נפשו עליה כדי שיצליח בשליחותו".

וגם אומנה, פרשת "שלח" המונה 119 פסוקים והכוללת 5 מצוות ומיגוון נושאים ועיניינים מיוחדותה ומפורסמותה באה לה בעיקר, בגין אחד מסיפורי המקרא הקשים והטראגיים שאירעו לעם ישראל במהלך הדורות והידוע בכינוי – "סיפור המרגלים": שנים עשר אנשים [רש"י על אתר: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות. ואותה השעה – כשרים היו"] המכונים "ראשי בני ישראל" נשלחים מהמדבר ע"י משה לתור [לא: לרגל] את כנען, היא ארץ ישראל העתידית. טיעוננו זה מתבסס על דברי הכתובים על אתר [במדבר, פרקים י"ג – י"ד]: "...שלח לך אנשים ויתורו...לתור...לתור...ויתורו...מתור...תרו...לתור...התרים...לתור...תרתם...לתור...לתור...". 12 פעמים השורש ת.ו.ר. מופיע ביחידת פרקים זו בנגזרות לשוניות שונות ואף לא פעם אחת מופיע השורש ר.ג.ל או כל איזכור ריגולי כלשהוא והפעם הראשונה שבה אנו מודעים לעובדה ששנים עשר האנשים נשלחו וביצעו "משימת חיפור", קרי: "משימת ריגול" מופיעה בפרשה המקבילה בתחילת ספר דברים כשמשה רבנו (בשנת חייו האחרונה) מכנס את העם, מזכיר, מטיף ומוכיח אותם על העבר ומכין אותם אל העתיד, כדכתיב [דברים א', כ"ב – כ"ט]: "ותקרבון... ותאמרו: נשלחה אנשים...ויחפרו את הארץ...ואקח מכם שנים עשר אנשים...ויפנו ויעלו...וירגלו אותה..."

משימת התיור כללה: בדיקת הארץ, העם והערים, הבאה "מפרי הארץ" ואינפורמציה מודיעינית. וזאת, כדי לבנות אסטרטגיה צבאית לקראת מלחמת כיבוש הארץ מידי הכנענים.

ואכן, קבוצת "התיירים" מבצעת אינפילטרציה חשאית מגב ההר ונכנסת אל תוככי הארץ תוך לקיחת סיכון חיים לא פשוט. ומכאן, נחלקים הם לשתי סיעות: סיעה גדולה של עשרה אנשים שמחליטה לחפש נקודות שליליות, נקודות חולש ותורפה ובכך להוציא דיבת הארץ וממילא "מסקנתם האישית" תכלול "המלצה" של "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו...ארץ אוכלת יושביה היא...". בכך, הם יצרו אווירת אנטיתזה המנוגדת להחלטת האל ומשה להמשיך "בדרך העולה בית אל" ולהגיע את הארץ המבוטחת. ומנגד, סיעה קטנה של שני אנשים בלבד, יהושע וכלב, אשר מחליטה לחפש נקודות חיוביות, נקודות חוזק ואור וממילא "מסקנתם האישית" תכלול "המלצה חמה" "טובה הארץ מאד מאד... עלה נעלה וירשנו אותה..." .

כפי שכל בר בעי רב יודע, הסיעה הגדולה "מנצחת" וגורמת לכל עדת ישראל לבכות "בלילה ההוא" ולבכות את "מר גורלם" הרע על כי עזבו "ארץ חמדה", היא ארץ מצריים והם "נאלצים ללכת אל "ארץ רעה", אל הלא נודע, אל "ארץ אוכלת יושביה". אשר על כן, אומרים הם איש אל אחיו "ניתנה ראש ונשובה מצריימה" משום ש"טוב לנו שוב מצריימה" ואף מנסים לרגום באבנים את יהושע וכלב שלא הצטרפו לסיעתם, לא חשבו כמותם ואף התנגדו לדעתם. סיפורם של "התיירים" שהפכו "למרגלים" מסתיים בכי רע והרה אסון להם, כמו גם לכלל העם ובמקום נדידה של שנה אחת [בקירוב] כדי להגיע אל ארץ ישראל הם נענשים בנדידה של 40 שנים כפי שהתורה מעידה ובצער גדול [במדבר י"ד, ל"ד]: "במספר הימים אשר "תרתם" [באירוניה] את הארץ 40 יום. יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם – ארבעים שנה...".


Go Back  Print  Send Page