פניות לדורית מנצור בנושא גני ילדים וצהרונים  |  פניות לשלום עטר בנושא פעילות תרבות  |  פניות לדורון קורן בנושאי מבני ציבור, תכנון ובנייה.  |  פניות לאדי גרבר בנושא פיתוח  |  
 
   פרשת "חוקת"

בס"ד

פרשת "חוקת" - למה מכות למה??

על שום מה נענש משה רבנו? פרשת חוקת עוסקת, בין היתר, באחד האירועים המשמעותיים והדרמאטיים במסעות בני ישראל במדבר - החטא של משה רבנו, מנהיג האומה, באירוע שנחקק בזיכרון האנושי לדורי דורות ושכונה "פרשת מי המריבה". השנה היא השנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים. העם עמד פסיעה מכניסה לארץ המובטחת, אולם התוכנית השתבשה ומרים, אחות משה ואהרון, מתה ועימה נעלמה הבאר הניידת שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו. העם כדרכו בא אל משה בטענות ודרש שיפתור את הבעיה. הקב"ה הורה למשה לכנס את כל העם, לדבר אל הסלע ולראות כיצד באופן ניסי יצאו מהאבן מים. משה חרג מההנחיות שקיבל ובמקום לדבר אל הסלע הוא הכה בו פעמיים בעזרת מטהו עד שמים רבים אכן ניגרו ממנו. בגין חטאו של משה נגזר עליו כי הוא לא יזכה להיכנס אל ארץ ישראל. למשמעות החטא והעונש מספר רב של פרושים. מבחינתנו כמעט ובלתי אפשרי לבוא ולשפוט את מעשיהו של משה ולהעביר ביקורת על האדם והמנהיג הנשגב שזכה להיות שליחו הישיר של הקב"ה, לדבר עימו פנים אל פנים ולהיות הצינור שדרכו עברה התורה לעם ישראל ולעולם כולו, ובכל זאת חשוב שננסה להבין מה הייתה טעותו של משה ומה כל זה אומר לנו היום לחיים שלנו כאן ועכשיו.

את שני הפרושים המשמעותיים לפרשה נתנו רש"י והרמב"ן. רש"י טען כי הטעות של משה הייתה שמנע מהקב"ה להציג בפני העם נס מופלא נוסף לפיו מדיבור יצאו מים מסלע וכי הוצאת מים מסלע לאחר הכאתו פחות מרשימה. לדבריו, אם העם היו רואים שאפילו סלע פשוט ודומם שומע לקולו של הקב"ה הדבר היה מעורר ומדרבן אותם גם כן למלא במדויק אחר חוקיו. הרמב"ן, לעומת זאת, פירש את הדברים באומרו כי חטאו של משה היה בכך שביטא חוסר סבלנות כלפי העם וכעס עליהם. תרעומת משה באה לידי ביטוי במילים " וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם", כלומר מתוך סערת רגשות ומצוקתו האישית בעקבות תלונות האינסוף שנאלץ לשמוע בארבעים השנה האחרונות חרג ממזגו הטוב וביטא לראשונה רגש שלילי. משה התרגז ללא סיבה מוצדקת שכן הקב"ה לא זעם על בקשתם של בני ישראל, למרות שזו הייתה חוצפנית וקנטרנית. משה על דעת עצמו החליט להיעלב בשם הקב"ה ומכאן החשש כי העם ילמדו ממעשיו שכן הם מבינים כי כל מעשי משה נעשים בהנחיית ה'. במשך כל תקופת הנהגתו העם נשא עיניו אל משה ולמד ממידותיו הטובות. כעת, כשגם הוא נכנע למידת הכעס וחוסר הסבלנות היה חשש שידי העם ירפו מבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יגידו אזובי הקיר?". זו אינה הפעם הראשונה שהעם בא בטענות אל משה על שאין להם מים לשתיה. הפעם הראשונה הייתה שלושה ימים לאחר היציאה החפוזה ממצרים (בפרשת "בשלח"). אולם כעת, להבדיל מהניסיון הראשון, משה הגיב בכעס ותקיפות. אם כן, מתחדדת השאלה מדוע דווקא כאן כעס משה? מה הניע אותו דווקא כאן להגיב בכזו חריפות ולכעוס על העם? המפרשים טוענים כי אצלנו בפרשה הסיפור שונה לגמרי - מאז הפעם הראשונה ועד לפרשת "מי המריבה" עברו ארבעים שנה. ארבעים שנה של קיום ניסי על-טבעי במדבר וארבעים שנה של חינוך לאמונה וניסים גלויים שגילו את השגחת הקב"ה עליהם שלא בדרך הטבע. אם כך, משה היה מתוסכל כי אחרי כל הארבעים שנה האלה נראה היה כי העם לא למד כלום.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה צדיק ענק וכונה "סנגורם של ישראל", טען כי ניתן להוכיח אדם מתוך הכרה שהוא מיסודו חיובי ורק המעשה שהוא עשה צריך תיקון, ולעומת זאת ניתן להוכיח את האדם מתוך תפיסה שהדברים השליליים שהוא עשה הם חלק אינטגראלי מאישיותו, שכן הוא רע מיסודו וחסר תקנה. משה באומרו "שמעו נא המורים" הפך את תוכחתו לזו מהסוג השני ושידר לעם שהוא רע וכי הרוע הזה הוא חלק בלתי נפרד ממנו. כאשר מוכיחים אדם וחושבים שהוא שלילי מיסודו מאבדים את הקשר עמו וממילא גם את המנהיגות. זו גם הסיבה שגדולי המחנכים ממליצים לא לומר לילד אף פעם "אתה ילד רע" וכך לקבע אצלו את התחושה שהוא אכן כזה, אלא להסביר לו שהוא עצמו ילד טוב, אבל המעשה שהוא עשה הוא רע. אם משה היה מוכיח את עם ישראל בדרכי נועם, כפי שעשה בצורה כה מוצלחת עד כה, הם היו מבינים את גודל חטאם, אולם כשהעם לא הבין למה כועסים עליו ומה הוא עשה ממילא התוכחה נהפכה להיות מתקפה חסרת תועלת. יחד עם כל זאת, נראה כי חומרת העונש של משה מעט מפתיעה. מסופר שלאחר המעשה משה בילה ימים על גבי ימים בתפילות לקב"ה שימחל לו ויתיר לו להיכנס אל ארץ ישראל, ובכל זאת בקשותיו לא נענו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה ש"הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" וממשה היו ציפיות גבוהות יותר מאדם רגיל. בתור מורה הדרך לעם ישראל למשך כל הדורות היה עליו לכבוש את כעסו ולגלות יותר סבלנות ורוך.

מעלת הדיבור בין בני זוג ההנחיה של הקב"ה למשה דווקא לדבר אל הסלע מרמזת על החשיבות הגדולה שטמונה בכוחו של הדיבור. על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי ומדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מובדל משאר בעלי החיים ביכולתו לדבר. בעזרת הדיבור אנחנו מביעים את עצמינו ויוצרים קשרים עם בני אדם נוספים. בין בני זוג החשיבות של מיומנות ותרבות שיחה קולחת, חופשית ותדירה משמעותית ביותר לפיתוח הקשר הראשוני וכמובן לשימור והגדלת האהבה בהמשך המסע המשותף של החיים. בדר"כ האישה היא זו שניחנה ביכולת מילולית מפותחת יותר וחז"ל אף קבעו כי "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה". ואכן ברוב מערכות היחסים זוהי האישה שמשתפת את בעלה בכל תלאות יומה ואף נכנסת לפרטי פרטים שאולי לא תמיד מעניינים אותו לאחר יום עבודה ארוך ומעייף. כאן אנחנו הגברים חייבים ללמוד כלל גדול מעין כמוהו אשר בו נבחנת מידת הנתינה שלנו בקשר - עלינו להקשיב בסבלנות ובאמפטיות רבה לרחשי לב נשותינו על מנת שהן תרגשנה בטוחות ושמחות יותר. הגברים, כיצורים פרקטים מחפשים מיד לכל בעיה פתרון, לא מבינים מדוע הנשים "מתלוננות" כל כך הרבה ואף רואים בדבריהן רמיזה על שהם לא מספיק טובים ושבגללם האישה לא מסופקת. יש להבין שכל אדם זקוק לדיבור על מנת לפרוק את שעל ליבו ותכונה זו חזקה אצל נשים פי כמה וכמה. מתוך ההבנה של השוני בין המינים עלינו לעצור רגע לפני החזרה מהעבודה, לנשום נשימה עמוקה לפני הכניסה אל הבית, לנשק את המזוזה שמזכירה לנו את הערכים של המשפחה והאחדות ולהיכנס עם חיוך גדול וסבלנות אין קץ לשמוע על השיחה שקיימה עם חברתה מהמשרד, על תוכנית הרדיו שהקשיבה לה בדרך מהעבודה, על הציור שצייר הקטן בגן ועל הבעיות של הגדולה עם המורה לחשבון. גבר שמבין שזה תפקידו בעולם הוא גבר אמיתי. נכון שהרבה פעמים מפתה יותר להישפך על הכורסא מול הטמבלביזיה (במיוחד בחודש של המונדיאל...) מאשר לעשות את כל זה, אבל מי שהתחיל את העבודה הזו יודע שאין עונג גדול יותר מלראות את אשתך מחייכת ורגועה אחרי שרגעים ספורים קודם לכן דמעות עמדו בעיניה מרוב עומס וטרדות היום. חז"ל כדרכם היו כה מדויקים באומרם: "דאגה בלב איש ישיחנה" (ישיחנה - מלשון ישוח אותה, ידבר אותה). עלינו לדבר אחד עם השני כדי לפרק את המתחים הללו ולהיטען בכוחות חדשים, שאם לא נעשה זאת -הבעיות רק ילכו ויגדלו. הרב ארוש בספרו הנהדר "בגן השלום" מלמד כי גבר שאינו מקשיב לאשתו ומשוחח עימה צריך לדעת שהוא מצער אותה מאוד וכי היא תמצא דרכים טובות פחות להוציא את שעל ליבה כדוגמת שיחות טלפון ארוכות עם חברות, ביקורים ארוכים אצל הוריה וכו - העיקר לא להיות בבית היכן שהיא לא זוכה לתמיכה שהיא כה זקוקה לה. הבעיות של האישה הן בהכרח גם הבעיות של הגבר. זו המשמעות העמוקה של הנישואין. מרגע שהזוג התחתן הוא נהיה אחד - בטוב וברע. כמובן שדברי מכוונים גם למצבים הפוכים בהם לגבר יש צורך לשוחח על טרדותיו ואז תפקיד האישה להיות חברו הטוב ביותר. זוג נבון ישכיל לקבוע זמן קבוע בכל יום (יכול להיות אפילו רבע שעה) בו הם יעשו דבר אחד בלבד - לשוחח. בזמן הזה מכבים את הפלאפונים, לא אוכלים ולא מטפלים בילדים. בזמן הזה פשוט יושבים ביחד, מסתכלים האחד לשני בעיניים ומדברים. בהתחלה זה עלול להיות מלאכותי, אולם עם הזמן זה יהפך לטבע שני ומובטח לזוג שהוא יהיה מאושר.

"חנוך לנער על פי דרכו" - על חינוך נכון יותר של ילדים המפרשים מצביעים על העובדה כי משה הכה בסלע ורצה להראות לעם ניסים, אולם הוא השתמש בטכניקה שכבר לא התאימה יותר לקהל שומעיו. כזכור, הדור שיצא ממצרים מת במדבר בארבעים השנה האחרונות וכעת עתיד היה להיכנס לא"י דור חדש בעל צרכים ומאפיינים רוחניים שונים. אותו הדור זקוק היה לפעולות טבעיות יותר כדיבור ולהסברים לוגיים ורגשיים בדמות שיחה והנחייה וכבר לא הזדקק לניסים ולאותות גדולים משמיים. העובדה שמשה לא השכיל להבין כיצד יש לתקשר עם העם ונהג עימם בדרכים שהתאימו לדור הקודם מזכירה לנו שגם אנחנו פעמים רבות לא מבינים כיצד לגשת לבני אדם שונים ולמצוא את הדרך הייחודית והמפתח הספציפי אל הלב שלהם. רבים הם האנשים שסיגלו לעצמם דרכי התמודדות מאוד מסוימות במצבים כאלה ואחרים ובאים עם אותן תבניות גם למצבים אחרים מתוך ציפייה נאיבית שגם לכאן זה יתאים. המציאות לרוב מוכיחה שעל מנת להתנהל נכון בעולם יש להיות באווירה של למידה מתמדת ובראש ובראשונה לראות את הצד השני ואת צרכיו הייחודיים ולא "לאנוס" את הדרכים שלי עליו. עקרון זה נכון ורלוונטי במיוחד בכל הנוגע לחינוך ילדים, ולצערנו הורים ומורים רבים מפספסים את הילדים המתוקים שלהם בגלל חוסר הבנה לתהליכים הפנימיים שהם עוברים. בהקשר הזה אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר "משלי": "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". מה פרוש הדברים? על ההורים להבין כי אין ילד שדומה לחברו ואין דור שדומה לקודמו. אם ברצוננו לחנך ילד עלינו להתבונן ולבדוק מה היא דרכו האישית והייחודית. מובן לחלוטין ששיח בננה זקוק לטיפול אחר מעץ תפוז וכי אם נגדל את שניהם וניתן להם את אותם התנאים במדויק לפחות אחד מהם לא יגדל כמו שצריך ולא יצמיח פרות. כמו שלא ניתן לכפות את אותן השיטות על כל הצמחים בטח ובטח זה נכון לבני אדם. הרב שלמה אבינר בספרו "חינוך באהבה" מלמד כי עניינו של החינוך הוא לעזור לילד לגלות את הכוחות הגלומים בטבעו ולא להכניס בו אישיות זרה לו או להטביע בו תכונות שאין לו. פעולות אלה נקראות אילוף והן מתאימות לבעלי חיים ולא לילדים. בחינוך אנחנו לא מטביעים תכונות זרות, אלא עוזרים לילד לגלות מי הוא ומה הייחודיות והמסר שלו לעולם. מחנך טוב משכיל לתת לילד כלים לחשוף את הטבע שלו ולהביא את הפוטנציאל הגלום בו לידי מימוש. אנו מגיעים להורות מצוידים ברעיונות איזה ילד אנחנו רוצים שיהיה לנו - ממושמע, חרוץ, כריזמטי, מקובל בחברה וכו, ואנו כה עסוקים בציפייה להגשמת משאלותינו, עד כי איננו רואים בעין פקוחה את הילד שיש לנו. אנו מתעלמים מנטיותיו ורוצים שיהיה בדיוק כפי שהיינו אנחנו שואפים להיות. צריך לדעת ולהבין - הילד שלנו אינו אנחנו. עלינו להרפות מהצורך לשלוט על התפתחותו ולעצב בעבורו את עתידו. טעויות נפוצות של הורים הן שהם מנסים להשוות ילד לאחיו הבוגרים ולכפות עליו את שהצליח עימם, או שמבלי מודע משתמשים בו ככלי לרומם את האגו האישי של עצמם. לא אחת שולחים ילד ללמוד שח-מט או לנגן בכינור כדי שנוכל לספר לחבר'ה על ילדינו המוצלח. חשוב שנבין שכל ילד שונה מחברו כיוון שלכל אחד נועד תפקיד אחר בעולם וסך התכונות והכישרונות שהוא קיבל באים לסייע לו לממש את ייעודו המאוד ספציפי בעולם. כל אחד מאיתנו קיבל כלים אחרים והוא נדרש למסלול חיים שונה. אין מקום להשוואה ואין טעם בהשוואה. טעות היא להציב דגם מסוים של הצלחה ולשאוף להיות כמוהו. תפקידינו כהורים לשתול את הזרע באדמה טובה, להרעיף אהבה ללא גבול ותנאי ולתת לקב"ה לפעול דרך כוחות הנפש שכבר גנוזים בילד מיום היוולדו.

שבת שלום, ניר אביעד J


Go Back  Print  Send Page