פניות לדורית מנצור בנושא גני ילדים וצהרונים  |  פניות לשלום עטר בנושא פעילות תרבות  |  פניות לדורון קורן בנושאי מבני ציבור, תכנון ובנייה.  |  פניות לאדי גרבר בנושא פיתוח  |  
 


 
  רישום לניוזלטר

 
 
 

 
מונה:

התחברות למנהלים


iPhone Supported
לק"י, ד"ר מוטי גולן, מרצה ללימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת
 
חשיבותה של מנורת הזהב
 
פרשת השבוע, פרשת "תרומה" פותחת את סדרת 5 הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקות בהוראות ובציוויים בכל הקשור להכנת ובהכנת "מקום המקדש" במדבר, קרי: המשכן וכליו, כמו גם בעשייתם "הלכה למעשה" ע"י צוותות אמנים ואומנים צדיקים ויראי שמיים, מקצועיים ומיומנים במלאכתם שעל כל אחד ואחד מהם מעידה תורתנו הקדושה שהוא בדרגת "חכם לב" כשבראשם צדיקי עולם שעל האחד נאמר [ברכות נ"ה.]: "בצל אל היה וידע" ועל השני, שהיה עוזרו הקרוב והנאמן נאמר [מדרש ג"ם]: "באוהל אב, אבינו שבשמיים, היה ולמד". שני צדיקי עולם אלה אף זכו ושמותיהם נחקקו והונצחו לכבוד ולתפארת בפנתיאון השמות של גדולי האומה, כדכתיב [שמות ל"א, פסוקים א' – ו']: "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... ואהליאב בן אחיסמך למטה דן...". זה המקום לציין את הערת ידידי המלומד, איש קיבוץ גבעת השלושה, מר שילה אושרי: "מתוך 550 הפסוקים של חמש הפרשיות הנ"ל כ- 450 פסוקים עוסקים ב"מעשה המשכן" לעומת 34 פסוקים בלבד העוסקים ב"בריאת העולם". ודו"ק.
 
המשכן שהוא מקום הקודש בזמן נדודיהם של ישראל במדבר היה מעין "מקדש מיטלטל" ואשר תכליתו הייתה "לסמל את נוכחותה של השכינה בתוך עם ישראל בדרכם במדבר ובכל המקומות אשר חנו בהם" או כפי שראיתי ב"מדרש גם" שכתב על אתר: "מקדש מיטלטל קדוש זה היה בבחינת 'האור הנאצל' ואשר תכליתו הייתה לסמל את האור שבקע מן החשיכה והאפילה, הרוחניים כמו גם הפיזיים, שאפפו את העם (למאן דאמר שמעשה העגל קדם למעשה המשכן). והיכן נבנה? – דווקא במקום שמסמל יותר מכל את היובש, את החורב ואת השיממון ואת הצייה והצלמוות לאין אומד ולאין שיעור. 'אור נאצל' זה בקע והבקיע את ליבותיהם של הגברים, הנשים והטף של ישראל, קירבם לצור עולמים גואלם ומושיעם ואף האציל מרוחו עליהם לתת ולתרום כמיסת ידם לקודש. 'אור נאצל' שהוא מעין 'אור שלעתיד לבוא'..." והבן.
 
אחד מכלי הקודש אשר נצטוו לעשות היה "מנורת הזהב" כעדותה של התורה [שמות כ"ה, ל"א – ל"ט]: "ועשית מנורת זהב טהור. מקשה [=גוש אחד] תיעשה המנורה... ושישה קנים יוצאים מצידיה...ועשית את נרותיה שבעה... והאיר על עבר פניה...". האור שעלה משבעת קני המנורה הטהורה והצבתה במשכן 'על צלע המשכן תימנה' נוכח השולחן הטהור שהוצב 'על צלע צפון' מסמלים את הרוחניות והגשמיות שאמורים להתמזג ולהשתלב בכל יהודי, בכל אתר ובכל זמן ויפה ביטא זאת מורנו ורבנו, הרה"ג ר' משה צבי נרי-ה זצוק"ל בספרו "נר למאור": "אור התורה צריך להאיר במלוא עוצמתו ואי אפשר להסתפק במינימום. מיקומה של המנורה נוכח השולחן משמעותי להפצת אור המנורה והתורה לכל הצדדים. ורק אחרי שהמנורה עומדת ניצבת כהלכה ומפיצה אורה על כל סביבותיה כששלהבתה עולה מאליה, כשאור התורה מאיר לכל הפינות, ניתן לחזור ולשפר את צורכי הקיום ביסודיות. דהיינו: להעמיד את השולחן...".
 
רעיון זה של מיזוג ושילוב הרוח והגשם, הפנימי והחיצוני בכל יהודי ואשר קשור לחשיבות האדירה של הדלקת נרות באחת מן המנורות הטהורות שניצבות, כבדרך קבע, (כמעט) בכל אחד מבתי הכנסת בעם ישראל ("בית מקדש מעט" כפי שמכונה הוא כבר בשער בת רבים) ניתן ללומדו גם כן מסיפור שאירע בתקופתו של הרה"ג ר' יהודה אסאד [1794 – 1866] זצוק"ל. סיפור המלמדנו נכוחה את התובנה הבאה: בזמן שישנו רצון עז לזכות ב"מצוות הדלקת נרות המנורה", בין אם זו הדלקה ממשית/הדלקה פיזית ובין אם זו הדלקה רוחנית, הריווח והשכר לא יאחרו מלהגיע ומן השמיים ידאגו למצב של "יש תמורה לאגרה", כדלקמן:
 
 
 
 
 
אחד מן השמשים הנאמנים של הרב יהודה היה איש פשוט ועובד ה' בתמימות שהיה נוהג להדליק את נרות המנורה בבית הכנסת מידי יום ביומו. בכל פעם היה נוהג להוסיף את "קטע התפילה" הקצר שחיבר: ''לשם ייחוד קודשא בריך הוא. הנני מוכן ומזומן לקיים את מצות הדלקת נרות המצווה ויהא זה בבחינת 'כבדו ה' באורים'. ומי ייתן ואור המנורה הקדושה...". הכל התפעלו מפועלו הטהור והפשוט. אחד מן המתפעלים שהתלהב מאד ואף נתקנא בשמש היה הקצב של העיירה. באחת הפעמים הקצב שאל את השמש באם יהיה מוכן "למכור" לו תמורת סכום כסף גדול את "זכות המצווה". השמש דחה בתוקף את בקשתו החוזרת ונשנית של הקצב. אולם, הקצב בשלו. הוא המשיך לנדנד, להתחנן ולהפציר נואשות בשמש שכבר לא יכל לשאת זאת והלך להתייעץ עם הרב. הרב יעץ לשמש כן להעביר את זכות המצווה לקצב בתנאי אחד: "הקצב יהיה חייב לשלשל לידיך מטבע כסף אחד בכל יום". כמו כן, הרב יעץ לשמש לא להשתמש במטבעות הכסף שיאסוף אלא להשאיר זאת בצד "לעת הצורך", בבחינת: "ימים יגידו". השמש ציית לרב על אף הקושי העצום שהיה לו. ואכן, העניין נסגר ונחתם. במשך הזמן הצטבר בקופה סכום כסף גדול מאד.
 
יום אחד, אחד מבני הקהילה ראה את הקצב בבית הכנסת כשהוא ממרר בבכי, בדמעות שליש. שאל  האיש את הקצב: "מה קרה? מדוע אתה בוכה?!". הקצב השיב: "ברוך השם, זכיתי לארס את ביתי הגדולה אבל אין לי במה לממן את הנדוניה ואת החתונה שהבטחנו היות ונתחייבתי לשלם לשמש מטבע כסף בכל יום". כשהקצב נקב בסכום הכסף שלו הוא נזקק התברר שהסכום גדול מאד. הדברים הגיעו לאוזניו של הרב. מיד, הוא קרא לשמשו הנאמן והצדיק ואמר לו שיש בידו הזדמנות לקיים מצווה חשובה ביותר, מצוות 'הכנסת כלה'. "מהיכן אתן את הכסף"? – שאל השמש. "קח את הכסף שצברת מן הקצב ותן אותו ל...קצב" – ענה הרב. וגם אמנה, השמש לא שאל שאלות והבטיח לרב שהוא יבצע את הוראתו של הרב בלב חפץ, "מעומקא דליבא". מיד, הרב הזמין את הקצב ולאחר 'ספירת הכסף' התברר, להפתעתם ולתדהמתם של כל הנוכחים בחדרו של הרב שסכום הכסף שהקצב היה נצרך לו היה בדיוק סכום הכסף שהשמש אסף בכל תקופת הזמן שעברה ועד עתה... הדלקת אור הנרות במנורה שהודלקה בבית הכנסת, הדליקה את "כפתור" השילומים בשמיים שהדליק את ליבותיהם, כמו גם את צרכי קיומם של שני המדליקים הצדיקים: השמש והקצב.

 


Go Back  Print  Send Page

פורום