פניות לדורית מנצור בנושא גני ילדים וצהרונים  |  פניות לשלום עטר בנושא פעילות תרבות  |  פניות לדורון קורן בנושאי מבני ציבור, תכנון ובנייה.  |  פניות לאדי גרבר בנושא פיתוח  |  
 


 
  רישום לניוזלטר

 
 
 

 
מונה:

התחברות למנהלים


iPhone Supported
 
   פרשת "מטות"
בס"ד
פרשת "מטות" – על חינוך נכון ובריא של ילדים
בפרשת "מטות" שבטי גד וראובן ביקשו ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן, במקום עתיר במרעה, על מנת לגדל את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. משה מתח עליהם ביקורת משום שהוא חשד שהם פחדו מהעימות הצבאי עם העמים השונים שישבו בחלק שמערבי לירדן, ולכן ניסו להתחמק מהשתתפות בלחימה וכיבוש הארץ יחד עם כל שאר השבטים. חז"ל גילו לנו שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת וסמויה יותר על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות המעוותים.
בני גד ובני ראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". משה רבנו הפך את סדר הדברים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (פסוק כ"ד). הם הקדימו את הצאן לטף, שכן הם חסו על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם. משה לעומתם אמר להם: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל פחות, ולכן עליו להתייצב באחרונה.
מי מאיתנו לא יענה לשאלה מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה ולאחר מכן הנאותיו האישיות בזמנו הפנוי או רווחת ילדיו - בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית ולהתפרנס הוא זמן אבוד (אם כי תמיד יש מקום לבחינה האם אנחנו עובדים שעות נוספות כדי להשלים הכנסה ולאפשר את כלכלת המשפחה או כדי להימנע מההתמודדויות הלא פשוטות שממתינות לנו בבית ופשוט נוח לנו להשאיר את הקושי למטפלת או לבן הזוג?). המאבק האמיתי שלנו בתור הורים (וכמובן גם בתור בני/בנות זוג) הוא על העיסוקים בזמן הפנוי שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את הגוף על הכורסא, לפתוח את הטלביזיה, להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו ובאינטרנט) ולצפות בשעשועון החדש עם המנחה המדליק והמנחה חטובת הגזרה. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה יוקרתי בחדר של כל אחד מהם ולעודד אותם (מתוקף הדוגמא האישית שאנחנו נותנים להם בעצמינו) לבלות את זמנם היקר בבהייה חסרת תכלית במכשיר המקשקש, או לחלופין לממן מורים פרטיים במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון ללמוד יחד למבחנים. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/תשלומי המשכנתא/מיסי הועד/הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו וכו וכו גוזלים מאיתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה, התורה באה ודורשת מאיתנו להיות הורים אמיתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו, וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד. המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת ילדינו. נראה לי שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי 120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".                                                                                                      פרשת השבוע הנוכחית זו הזדמנות עבור כולנו לעצור ולבחון שוב את תפקודינו כהורים ואת סדרי העדיפויות שלנו בחיים, ומתוקף כך לחדד שוב את ההבדל בין עיקר וטפל.
חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, שימחה, אהבת הזולת, פרגון וכו. אנסה להביא השבוע את העקרונות הבסיסיים ביותר על קצה קצהו של המזלג מתוך שיעורים תורניים ששמעתי בנושא..
 
האווירה בבית: הדבר הראשון והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. יש הורים שילד זה מטרד עבורם ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה עבורם. כל עוד רואים בילד כגורם שמונע מאיתנו לצפות בשקט בדרבי בכדורגל, ללכת עם החבר'ה לשתות בירה בערב או לבקר את הקוסמטיקאית והספרית אחת ליומיים, קשה יהיה באמת להתחבר לילד. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את המצפון. מה שהילדים (וכולנו עדיין ילדים ותמיד נשאר כאלה מהבחינה הזו) באמת צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם אהובים ורצויים ושיפרגנו להם. אם באים לילד בעיקר בטענות ובכעסים, או לחלופין בקרירות ואדישות, הילד יפתח תסכולים ובעיות רגשיות קשות. מומחים לחינוך אומרים שדברי ביקורת צריכים להיות קצרים ומעטים ויש לקמץ בהם כמה שיותר, בעוד שביטויי אהבה וחום צריכים להיות העיקר. אם ההורים מבלים שעות רבות בעבודה ועסוקים יותר מידי בפיתוח עצמם ופחות מידי בבניית קשר עם הילדים, תוך שכנוע עצמי שהם "מממשים את עצמם" (כפי שהחברה המערבית מפמפמת ערב והשכם כל הזמן שצריך לעשות), נפש הילדים בהכרח נפגעת.
על מנת לאפשר לילדים את האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי, להקפיד שכל ההתנהלות בבית, ובעיקר בין ההורים, תהיה באווירה נעימה. ילד שגדל בבית שרבים בו וחלילה יש בו צעקות ו/או אלימות - בוודאות יגדל עקום. ניתן ממש לראות כיצד בית שבו בני הבית מתקשרים בצעקות, לא מצליחים לשוחח בנחת וש"החינוך" של הילד נעשה ע"י הטלת אימה מביא לתוצאות הרסניות בנפש שאח"כ שום טיפול פסיכולוגי לא יוכל לתקן.
מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש ראדארים משוכללים ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. פעם שאלה בחורה כבת 25 עם זאטוט בין יומו את הרב שלה מהו גיל חינוך ומתי היא צריכה להתחיל לעבוד על חינוך הילד? הרב ענה לה בפשטות: "לפני 25 שנה".
אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שלהם שהם קולטים מזעזע להם את אמות הסיפים של נשמתם!                                                                                                                                                              נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה ומתחיל מסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל שר האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו. אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב (כמובן תוך נקיטת זהירות מינימאלית ומתבקשת מסכנות מובהקות) ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.
מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים "לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. בלשון הקבלה זה נקרה "לבנות כלים" לדפוסי חשיבה וכישורים שונים שיבואו בהמשך החיים לביטוי בצורה טובה ומתוקנת. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד אח"כ את האנרגיות שלו והצורך שלו לפרוק אותם יוציא בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות באיסורים שלא הכרחיים.
צורת התקשורת עם הילדים: שפת וטון הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא מסודר?!", וכו. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו.
בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו!
עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו לעשות מזה חגיגה. אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את חוסר העקביות. קורה לא אחת לרבים שהילד מבקש משהו מסוים ולאחר שאנו מסרבים הוא פוצח בבכי קורע לב, שלבסוף מכניע אותנו (ניתן לראות את זה היטב במיוחד בסופרים במדפי הממתקים ליד הקופות...). הילד לומד שכשההורה אומר "לא" הוא מתכוון ל"כן" שבא לאחר מניפולציה רגשית שתופעל עליו, כלומר: לא = כן אם תבכה. גם כאן חוסר העקביות אולי משיג שקט זמני אבל מערער את הסמכות ההורית שכה נחוצה להקניית הרגלים טובים לחיים. לאחר מכן, כשההורה ינסה לחנך לערכים נעלים יותר כמו סבלנות, ותרנות, רוגע ורעות, הילד כבר לא יאמין לו ובתת-מודע שלו יחשוב שההורה שוב סתם מדבר ולא מתכוון לדבריו. מסיבה זו המומחים לחינוך מציעים להגיד לילד כמה שפחות "לא" (מעבר לסיבה שהוסברה בתחילת המאמר) וזאת על מנת שלא נצטרך לשבור לאחר מכן את המילה שלנו ולהיתפס כלא עקביים. יחד עם זאת, מרגע שה"לא" כבר נאמר – בכל מיקרה ומצב קריטי לדבוק בו כדי לשדר לילד שאנחנו רציניים ובעלי עמוד שידרה.
שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית.
למרות שעונשים זה דבר שיש להימנע משימוש מרובה בו, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. ככלל, אסור להעניש ילד בזמן כעס של ההורה. הילדים, כאמור, קולטים מתי אנחנו "מחנכים" כי קשה לנו או כי "צריך לחנך" ומתי אנחנו פועלים מאהבה וטובתו היא זו שחשובה לנו. על מנת להפעיל שיקול דעת מה נכון לעשות עם הילד כדי לקדם אותו ולא רק כדי לפרוק את התסכול הרגעי שלנו מומלץ להמתין מעט עם ההחלטה לגבי העונש. יחד עם זאת, חשוב שהעונש יהיה יחסית סמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור לילד. כמו כן החלק שחשוב יותר מהעונש עצמו הוא כמובן להסביר לילד מדוע הוא נענש ולנסות להביא אותו בעצמו להצדיק את העונש.                                                                                                                                                                              לגבי הכאה הדעות חלוקות. המקלים אומרים שזה כלי שצריך להשתמש בו לעיתים נדירות ביותר ובמצבים קיצוניים בלבד ואילו המחמירים שוללים אותו מכל וכל. הורים שמכים את ילדיהם בצורה תדירה (אני לא מדבר על הגדרה משפטית של הורים מכים שמקומם בכלל בכלא לשנים רבות) לא רק שלא רואים תוצאות מפעולתם, כי אם לרוב גם מחמירים את המצב ו"מייצרים" ילד ואדם אלים שאח"כ יפרוק את תסכוליו על אחיו/חבריו לכיתה גם כן באלימות.
להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או חיבוק ומילה טובה המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או קומפלימנט. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.
תקשורת בין ההורים: אסור בתכלית האיסור לריב ליד הילדים. ילד לא יכול לראות את ההורה שלו שבור. אימא שכואבת ובוכה זה מראה שמפרק את הפנימיות של הילד ומשאיר צלקות אדירות. כשההורים רבים זה גורם לילד להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. עדיף לקחת את האוטו, לנסוע 20 קילומטר מהבית ושם לריב, מאשר לעשות את זה בנוכחות הילדים.                                                                                                                      גירושין של ההורים זאת בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד. קוראי מאמר זה ממש לא צריכים אותי כדי שאומר להם שיש לנסות כל דרך יצירתית על מנת למצוא את הדרך אל שלום הבית ולא לפרק את השותפות הזוגית (ובדרך לשבור כמה לבבות רכים) גם במחיר של ויתורים אישיים קשים. אשמח לסייע לזוגות בעלי קשיים ולבטים בנושא בהכוונה לרבנים נפלאים עם ניסיון רב בגישור ועזרה רגע לפני הפגישה הכואבת ברבנות.
להימנע מחינוך מתוך גאווה: הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של אגו וגאווה בתהליכי החינוך. לא נכון לדחוק את הילד ללמוד משהו שהוא לא באמת חפץ בו (חוג שחמט/פסנתר/חמש יחידות במתמטיקה, וכו) רק כדי שנוכל להתגאות שיש לנו ילד מוכשר. הכוונות שלנו לא תמיד נקיות, טהורות וממוקדות בטובת הילד, אלא מונעות לא אחת ממה שנראה לנו שיגידו בשיחות הסלון של יום שישי או במפגשי השכנים במעלית. מעניין יהיה לבדוק כמה אמהות דוחפות את הילדים שלהם ללמוד, לדוגמא, רפואה מתוך הרצון שהוא יציל חיים של אנשים, לעומת כמה התואר "אימא של רופא" קורץ להן? מעבר לצורך שלנו לעבוד על מידת הגאווה שבנו, יש חשיבות גדולה לא לשרוט את הילד ולא לכפות עליו מחשבות, רגשות, רצונות ותוואי חיים שלא נכונים ומתאימים לו. כמובן שאין חלילה רע בלהיות רופא, עורך דין, אסטרונאוט או מנכ"ל חברת היי-טק אם זאת מבוקשה של הנשמה של האדם ורצונו העצמי והאמיתי.
בהקשר הזה חשוב לא להשוות את הילד לילדים אחרים ובטח שלא לאחיו. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. אחד חזק יותר בלימודים, אחד חברותי והאחר בכלל אוהב טיולים וטבע. לכל אחד מסלול משלו וזו טעות לכפות את הרצונות שלנו על הילדים. יש הורים ששואלים ילד שחוזר הביתה עם ציון 70 במבחן "למה קיבלת רק 70?", "כמה קיבלו האחרים?" ו"מי קיבל הכי הרבה בכיתה?". במקום לפרגן על ההצלחה (בכל זאת הוא קיבל יותר מ-69...) ולעודד להמשיך ללמוד ולהשתפר, אנחנו משדרים להם שאנחנו מודדים, מעריכים ואוהבים אותם לפי ההישגים והציונים שלהם. חינוך כזה מייצר אנשים שבהמשך יהיו חסרי ביטחון עצמי, תחרותיים וקשים עם עצמם. הורים רבים רוצים שהילדים יממשו את כל מה שהם עצמם לא השיגו ולכן שוב "אונסים" את הילד להיות מה שהוא לא.
חינוך למאמצים ויגיעה: כלל גדול בחינוך הוא חינוך למאמץ ויגיעה ולא דווקא לתוצאות. מעל לכל ספק עדיף שילד ישיג 60 במבחן, בהנחה והוא שקד על החומר, ניסה להבינו והתאמץ עבור כל נקודה שהוא השיג, מאשר ילד שקיבל 100 מבלי שהתאמץ כלל. היום רוב הלימודים מבוססים על שינון וזיכרון. ישנם ילדים (כמו גם אנשים מבוגרים) שהזיכרון שלהם פחות חזק, אולם הם ילדים נפלאים ומלאי עוצמה פנימית. לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או לשון היא זו שחשובה (במילא תוך ימים ספורים הכול ישכח), אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר בעוד כל כולו קורה לו לצאת לשחק או לצפות בטלביזיה. התמדה זו תכונה יקרה שביקרות ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות כדוגמת חריצות ורצינות (אף יותר מזה שניחן בזיכרון טוב וגדל בהמשך להיות עצלן).
 
לסיכום, חינוך הילדים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולעזור לממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.
 
שבת שלום,                                                                                                                                                                                  ניר אביעד J
 
 

פורום